Yeah Right

baby owner's manual, הכל אפשר למצוא באמריקה

לאחרונה הזדמן לי לבקר בארה"ב באדיבות מקום העבודה שלי. מגניב ביותר. למעט כמה דברים שעברתי בדרך או יותר נכון בדרכים ועל זה אספר בהרחבה.

מישראל לסן חוזה דרך ניו יורק
הדרך לסן חוזה, בדומה לרבים אחרים, מתחילה אצלי בנתב"ג ובעיכוב קל של שעתיים. אה, בקטנה, לפניי טיסת לילה, מאחורי ילדה קטנטנה וסופר נמרצת שנשארה עם אבא. לא תהיה שום בעיה לישון. ממתינים בשדה עם עוד כוס קפה ויאללה עלייה למטוס.
בעת שאנחנו מתארגנים להמראה, עולה הקברניט בקשר ומוסר שעלינו להיות מוכנים להמראה תוך עשר דק' ולפני שתיים לפנות בוקר, כי למי שלא יודע, נתב"ג סגור בין שתיים לחמש. אז כולם עשו כמיטב יכולתם למעוך ולמחוץ אחד את השני בדרך למקום וכמובן שלא הספקנו. מפה לשם הקפטן ביקש אישור מיוחד להמראה, קיבלנו לארבע לפנות בוקר. אני מזכירה השעה שתיים ואנחנו ישובים במקומות. בקיצור המתנה על המטוס. נו מילא, אני גם כך כבר התעלפתי ושקעתי בשינה מתוקה וחשובה 

מניו יורק לסן פרנסיסקו הכל סבבה למעט העובדה שזו טיסה של שש שעות, אני מורעבת ואין מה לאכול כי נגמר. בתור דור שני לשואה, זה לא מה שישבור אותי. נאכל מחר.

בשעה טובה מגיעה ליעד, אוספת את רכב ההשכרה ויוצאת לכיוון המלון. נהיגה שם זה הדבר היחיד שחששתי ממנו. הרגשתי שכבד עליי לנהוג שם אבל חייבת לומר שהופתעתי לטובה. ממש בקטנה. הדרכים נחמדות והאנשים לא ממהרים לצפור. הכל היה טוב עד שעצר אותי שוטר.
ביום השני בעודי נוהגת, שמחה וטובת לב, מהמשרד  לאאוטלט הקרוב, שופינג איך לא, פתאום מגיחה מאחוריי ניידת עם הסירנה, האורות וכל הקרנבל. יוצא מהניידת ומתקדם לעברי שוטר ג'מוס, ענקי, ונובח "רשיונות מאמ" בעודי בטוחה במאה אחוז שלא עשיתי כלום, לא חציתי צומת באדום, לא חתכתי מישהו על הכביש, לא פספסתי עצור ועד כמה שידוע לי לא הרגתי אף אחד, אני פונה לשוטר ברעד אמיתי ושואלת WTF? (המשך…)

אבא במילולים

כבר שלושה שבועות שב' במילואים. כבר התחלתי לקבל מבטים של "את בטוחה שהוא במילואים?.." כאילו יש שלום במזרח התיכון וב' האחרון שלא עודכן בנושא.
שנה קודמת שהוא נסע היא הייתה קטנה מאוד. הפעם ההיעדרות שלו הייתה לה הרבה יותר מוחשית וארוכה והיא הגיבה בהתאם. סימנה וי על הכול, בכי קיצוני ומוגזם, התקפי זעם, היסטריה, חולי.. הכול. לקחה את זה באקסטרים.

מאז שיצא למילואים אני בטוחה שכל פעם כשאני פותחת את המים במקלחת הילדה פוצחת בבכי ואפילו שומעת את זה היטב בדמיוני, אבל לא. את הבכי היא שומרת לשלוש לפנות בוקר. חכמה הקטנה. לא פראיירית.

אחרי שבועיים ב' הגיע הביתה לכמה ימים. סוף השבוע הזה ייזכר, לדיראון עולם, כהכי קשה שהיה לנו איתה. הקטנה לא הפסיקה לבכות במשך 72 שעות, כולל צרחות מתוך שינה הקוראות 'אבא אבבבא'. בכי קשה, לא סתם ניג'וס. לא ישנה, לא אכלה, בקיצור, לא ממש הילדה שאנחנו מכירים.

עוד כמה ימים עוברים, הילדה מתייצבת – התרגלה למצב החדש וב' מגיע ללילה הביתה. המביטים מבחוץ כבר אומרים יופי, הנה, הוא אוטוטו מסיים ואתם חוזרים לחיים, משפחה שמחה וצעירה. אבל אם חשבתם שעכשיו כשב' בבית, אני אוכל לנוח, ואולי אפילו לגנוב קצת שינה.. יא רייט! עכשיו אני חולקת מיטה עם מילואימניק מוכה שרירים תפוסים, מצונן וכל כך עייף שהנחירות שלו עצמו, לא מעירות אותו, אבל את כל הבית כן. (המשך…)

שבוע שעבר חגגתי 34. קטסטרופה. הגיל הכרונולוגי הולך ומתרחק מאיך שאני מרגישה. ולעיתים מאיך שאני מתנהגת. לכבוד המאורע ב' החליט להפתיע אותי בצניחה חופשית ובכך להגשים לי חלום ישן (לא מאמינה שכבר הפך להיות ישן, אשכרה יש לי מספיק מיילים כדי שיהפוך לחלום ישן..).  

כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני הולכת לעשות את זה ולצערי לא יצא. מאז אני עוקבת בקנאות ובקנאה אחרי סרטי דוקו של צניחה חופשית ו base jumping ברחבי העולם ובכל הזדמנויות תוהה איך זה להיות שם. ככה, בלי כלום, בין שמיים לארץ. 

שתי שניות של פחד ואז שבע דקות של כייף מטורף

(המשך…)

כאן היה בייתי

לקטנה יש שם חדש. קוראים לה צונמי. ואני, בסלון על הספה, יושבת ומחכה שהסערה שתעבור פשוטו כמשמעו. צונמי כבר הולכת דיי טוב, כלומר כשהיא לא נופלת או מתרסקת על קירות או רהיטים, היא מתרוצצת בכל מקום וממש כמו צונמי בדרכה היא אוספת כל מה שאפשר וממקמת אותו בבית מחדש.
אני יודעת שמעצבת פנים דגולה אני לא ומסתבר שלקטנה יש דעה בנושא. והבית? אהה… אני חושבת שהמינוח הנכון הוא 'עליו השלום'.

בהתחלה שמחנו נורא שהילדה מתעניינת וחוקרת. ב' קרא לה המדען הקטן אבל אחרי סופשבוע האחרון שינינו את הכינוי ל'חבלן' וגם קטן זה לא ממש מדויק. בכלל, צונאמי נוטה לתאר את מצב הצבירה החדש בבית בצורה יותר קולעת.
ונעבור לרשימת הנזקים לטובת שמאים שביננו ולטובת אילו שעומדים להיות הורים ובדיוק שוקלים להחליף את הסלון,.. יא רייט!

• הצונמי הפרטי שלנו עטפה את הקירות בטפטים עם טביעות אצבעות קטנות מעשה ידייה
• ריצפה את המטבח בגזרי נייר עיתון
• זרעה שבבי תפוח אדמה וגזר בשטיח בסלון (המשך…)

אפילו תולי התעייפה, אבל הקטנה בשלה..

איך להתחיל?… אוקסימורון כבר במשפט הראשון. פשוט כי אין דבר כזה חופשה עם ילדים. חזרנו אתמול בחצות הליל, ישנו כל הלילה פלוס שעתיים של חסד שהקטנה אפשרה לתוך הבוקר ועם זאת אנחנו פשוט מפורקים.

החלטנו באופן ספונטני לרדת דרומה לעיר היחידה בישראל שאני מרגישה בה באמת בחופש. המדבר שמתערבב עם הים פשוט עושה לי את זה, לא צריכה יותר. קצת שקט וחברים ואני מסודרת.
התחלנו בתכנון. כדי לצלוח את הנסיעה בהצלחה, הקטנה צריכה להיות במצב מנומנם עד ישן עמוק ולפי זה נקבע לו"ז היציאה לדרך.
מלבד תכנון הלו"ז יש ים של דברים שצריך לארוז ולקחת איתנו. חצי מהם – של הקטנה כמובן – צריכים להיות זמינים מה שנקרא 'בשלוף'. קופסאות של אוכל, חטיפים, עוגיות, צעצועים בגדים, בקבוקים, חיתולים מוצצים ומה לא. וזה עוד לפני שארזנו את אבא שלה. אז מה שקרה בפועל זה ששכחנו לארוז לאבא בגד ים ותחתונים. שולי. עוד דבר שולי ששכחנו זה הלול של הקטנה או איפה שהיא מרצה את המאסר בפועל בעיקר בשעות הלילה. כך שעם הגיענו לעיר הדרומית החלו מאמצים להשלמת הפערים. אין ספק שכשיש לך נציגות חברית – אמיתית בעיר הכול נראה אחרת. (המשך…)

רגישות
לומר שלא השתנתי בכלל זה שקר. הפכתי רגישה למקרי אלימות קשה כלפי ילדים או בכלל סיפורים עצובים על ילדים שנולדו להורים הלא נכונים והחיים שלהם רצופים בקשיים. הבטן שלי מתהפכת כאילו מדובר בביתי שלי. אם פעם הייתי מגיבה בזעזוע, היום אני מסוגלת לפרוץ בבכי פשוט כי זה מכאיב לי בבטן. מאוד מקווה שזה שאריות של הורמונים כי אני ממש לא מתה על 'הממרחית' שנהייתי.

iStock

פרופורציות
דבר נוסף ואולי המשמעותי ביותר שהשתנה זה פרופורציות לחיים, פתאום כמעט הכל מקבל זווית קצת שונה. מצד אחד לומדים להעריך את הדברים הקטנים והפשוטים – במהלך ההריון והלידה מערכת הבריאות והאינטרנט, שלא בכוונה, מעמיסים דאגות עד מעל הראש – פתאום כלום לא נראה מובן מאליו. (המשך…)

העיקר שהם ישנים

יחדיו וכל אחד לחוד, ב' ואני הגענו למסקנות הבאות:

יש תחושה של החמצה. נכון, לקחנו את הזמן ועשינו כל מה שרצינו ( או לפחות כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו ) ועדיין יש תחושה של החמצה באוויר – לא ישנו מספיק לפני שהקטנה הגיעה, לא בילינו מספיק, לא טיילנו מספיק,  ולא _____ מספיק – תשלימו לבד כל מה שעולה לכם בראש זה בטח יתאים גם לנו.

(המשך…)

לא בסופר שלנו

החיים בעיר
העיר בועטת אותך החוצה בלי רגישות ועם הרבה נחישות. כן, ככה בדיוק זה מרגיש. אנחנו גרים 7 שנים בעיר הגדולה. בהתחלה גרנו בדירה ברחוב מרכזי בקומה שלישית בלי מעלית ובלי חניה. אח"כ עברנו לדירה ברחוב בפאתי העיר, בקומה שלישית בלי מעלית אבל עם חניה. ועכשיו אנחנו גרים בדירה עם מעלית וחניה אבל בשכונה מחוץ לעיר.   

כאילו תל אביב אומרת: לא עשירים + ילדים + לא רוצים לקנות דירה בפרוייקט דינדי, מגדלי הצעירים או שקר כלשהו = דיירים לא רצויים, עדיף שתתרחקו או שתעברו לרמלוד. וזה בכלל לא משנה שמקום העבודה שלנו כאן, משפחה וחברים שלנו כאן ואנחנו דיי נהנים לגור כאן. (המשך…)

הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולחשוף את הבלוף שמאחורי צירוף המילים "חופשת לידה", אני חמישה חודשים "בחופשה" ולא היה כאן רגע אחד של חופש – למעט חמישה ימים שלקחנו ב' ואני וברחנו לברצלונה לשיקום יחסים והשלמת פערים מואץ.

הבייבי הקטנה כבר לא כל כך קטנה. היא שוקלת למעלה מ 8 קילו וכל זמן שהיא ערה היא לא מפסיקה לזוז ולהתנועע ולו לרגע קט – מה שאומר שהיא בסדר גמור (ואני מודה על כך יום יום), זה אותי שבסוף כל יום צריכים לגרד מהרצפה. (המשך…)

כן הנה, אני מודה, אני לא אוהבת להיות אמא. הסיבות לכך רבות ומגוונות. נתחיל בעגלה. לא סובלת להתקע עם העגלה בכל המשקופים, במדרכות, במעליות, בסטנדים בחנויות ובחרא של כלבים בפארק שאחר כך הולך איתי עד הבית.
לא אוהבת את הלוגיסטיות הנדרשת לפני כל יציאה מהבית. כן, גם אם לא הייתי כל כך ספונטנית קודם, עכשיו בא לי! (המשך…)