שבע דקות בגן עדן

שבוע שעבר חגגתי 34. קטסטרופה. הגיל הכרונולוגי הולך ומתרחק מאיך שאני מרגישה. ולעיתים מאיך שאני מתנהגת. לכבוד המאורע ב' החליט להפתיע אותי בצניחה חופשית ובכך להגשים לי חלום ישן (לא מאמינה שכבר הפך להיות ישן, אשכרה יש לי מספיק מיילים כדי שיהפוך לחלום ישן..).  

כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני הולכת לעשות את זה ולצערי לא יצא. מאז אני עוקבת בקנאות ובקנאה אחרי סרטי דוקו של צניחה חופשית ו base jumping ברחבי העולם ובכל הזדמנויות תוהה איך זה להיות שם. ככה, בלי כלום, בין שמיים לארץ. 

paradive

שתי שניות של פחד ואז שבע דקות של כייף מטורף

(המשך…)

צונאמי בתל אביב

istock

כאן היה בייתי

לקטנה יש שם חדש. קוראים לה צונמי. ואני, בסלון על הספה, יושבת ומחכה שהסערה שתעבור פשוטו כמשמעו. צונמי כבר הולכת דיי טוב, כלומר כשהיא לא נופלת או מתרסקת על קירות או רהיטים, היא מתרוצצת בכל מקום וממש כמו צונמי בדרכה היא אוספת כל מה שאפשר וממקמת אותו בבית מחדש.
אני יודעת שמעצבת פנים דגולה אני לא ומסתבר שלקטנה יש דעה בנושא. והבית? אהה… אני חושבת שהמינוח הנכון הוא 'עליו השלום'.

בהתחלה שמחנו נורא שהילדה מתעניינת וחוקרת. ב' קרא לה המדען הקטן אבל אחרי סופשבוע האחרון שינינו את הכינוי ל'חבלן' וגם קטן זה לא ממש מדויק. בכלל, צונאמי נוטה לתאר את מצב הצבירה החדש בבית בצורה יותר קולעת.
ונעבור לרשימת הנזקים לטובת שמאים שביננו ולטובת אילו שעומדים להיות הורים ובדיוק שוקלים להחליף את הסלון,.. יא רייט!

  • הצונמי הפרטי שלנו עטפה את הקירות בטפטים עם טביעות אצבעות קטנות מעשה ידייה
  • ריצפה את המטבח בגזרי נייר עיתון
  • זרעה שבבי תפוח אדמה וגזר בשטיח בסלון (המשך…)

חופשה עם ילדים – יא רייט!

גמדים בפעולה נון-סטופ

אפילו תולי התעייפה, אבל הקטנה בשלה..

איך להתחיל?… אוקסימורון כבר במשפט הראשון. פשוט כי אין דבר כזה חופשה עם ילדים. חזרנו אתמול בחצות הליל, ישנו כל הלילה פלוס שעתיים של חסד שהקטנה אפשרה לתוך הבוקר ועם זאת אנחנו פשוט מפורקים.

החלטנו באופן ספונטני לרדת דרומה לעיר היחידה בישראל שאני מרגישה בה באמת בחופש. המדבר שמתערבב עם הים פשוט עושה לי את זה, לא צריכה יותר. קצת שקט וחברים ואני מסודרת.
התחלנו בתכנון. כדי לצלוח את הנסיעה בהצלחה, הקטנה צריכה להיות במצב מנומנם עד ישן עמוק ולפי זה נקבע לו"ז היציאה לדרך.
מלבד תכנון הלו"ז יש ים של דברים שצריך לארוז ולקחת איתנו. חצי מהם – של הקטנה כמובן – צריכים להיות זמינים מה שנקרא 'בשלוף'. קופסאות של אוכל, חטיפים, עוגיות, צעצועים בגדים, בקבוקים, חיתולים מוצצים ומה לא. וזה עוד לפני שארזנו את אבא שלה. אז מה שקרה בפועל זה ששכחנו לארוז לאבא בגד ים ותחתונים. שולי. עוד דבר שולי ששכחנו זה הלול של הקטנה או איפה שהיא מרצה את המאסר בפועל בעיקר בשעות הלילה. כך שעם הגיענו לעיר הדרומית החלו מאמצים להשלמת הפערים. אין ספק שכשיש לך נציגות חברית – אמיתית בעיר הכול נראה אחרת. (המשך…)

סיכום חצי שנתי. מה בכל זאת השתנה? מסקנות חלק ג'

רגישות
לומר שלא השתנתי בכלל זה שקר. הפכתי רגישה למקרי אלימות קשה כלפי ילדים או בכלל סיפורים עצובים על ילדים שנולדו להורים הלא נכונים והחיים שלהם רצופים בקשיים. הבטן שלי מתהפכת כאילו מדובר בביתי שלי. אם פעם הייתי מגיבה בזעזוע, היום אני מסוגלת לפרוץ בבכי פשוט כי זה מכאיב לי בבטן. מאוד מקווה שזה שאריות של הורמונים כי אני ממש לא מתה על 'הממרחית' שנהייתי.

istock

iStock

פרופורציות
דבר נוסף ואולי המשמעותי ביותר שהשתנה זה פרופורציות לחיים, פתאום כמעט הכל מקבל זווית קצת שונה. מצד אחד לומדים להעריך את הדברים הקטנים והפשוטים – במהלך ההריון והלידה מערכת הבריאות והאינטרנט, שלא בכוונה, מעמיסים דאגות עד מעל הראש – פתאום כלום לא נראה מובן מאליו. (המשך…)

כיסופים. מסקנות חלק ב'

iStock

העיקר שהם ישנים

יחדיו וכל אחד לחוד, ב' ואני הגענו למסקנות הבאות:

יש תחושה של החמצה. נכון, לקחנו את הזמן ועשינו כל מה שרצינו ( או לפחות כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו ) ועדיין יש תחושה של החמצה באוויר – לא ישנו מספיק לפני שהקטנה הגיעה, לא בילינו מספיק, לא טיילנו מספיק,  ולא _____ מספיק – תשלימו לבד כל מה שעולה לכם בראש זה בטח יתאים גם לנו.

געגועים קשים לכל אחד מהבאים בנפרד ולכולם גם יחד:
לישון לילה שלם
לישון עד מאוחר בשבת בבוקר
לישון בשישי בצהריים
בכלל לישון. נקודה
להחליט שיוצאים הערב ופשוט להתלבש ולצאת. בלי לתכנן, להתכונן ולהתכוונן.
להגיע אחרי יום עבודה ארוך ולהזרק על הספה מבלי שצריך לעשות משהו או לחשוב על משהו.
לתנייד על אופנוע בשישי בבוקר, לסיים את הסידורים והקניות ולשבת לקפה בזמן שכולם בפקקים.אנחנו מרגישים שזהו, היא ניצחה. אמנם רק בת כמה חודשים אבל היא ניצחה ואנחנו הובסנו. וזה בכלל לא רלוונטי על איזה נושא מדובר. זו פשוט התחושה הכללית בבית. כנראה שככה זה כשעייפים כל הזמן.  

(המשך…)

נשואים פלוס. מסקנות חלק א'

istock

לא בסופר שלנו

 

החיים בעיר
העיר בועטת אותך החוצה בלי רגישות ועם הרבה נחישות. כן, ככה בדיוק זה מרגיש. אנחנו גרים 7 שנים בעיר הגדולה. בהתחלה גרנו בדירה ברחוב מרכזי בקומה שלישית בלי מעלית ובלי חניה. אח"כ עברנו לדירה ברחוב בפאתי העיר, בקומה שלישית בלי מעלית אבל עם חניה. ועכשיו אנחנו גרים בדירה עם מעלית וחניה אבל בשכונה מחוץ לעיר.   

כאילו תל אביב אומרת: לא עשירים + ילדים + לא רוצים לקנות דירה בפרוייקט דינדי, מגדלי הצעירים או שקר כלשהו = דיירים לא רצויים, עדיף שתתרחקו או שתעברו לרמלוד. וזה בכלל לא משנה שמקום העבודה שלנו כאן, משפחה וחברים שלנו כאן ואנחנו דיי נהנים לגור כאן. (המשך…)

חופשת לידה, יא רייט!

הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולחשוף את הבלוף שמאחורי צירוף המילים "חופשת לידה", אני חמישה חודשים "בחופשה" ולא היה כאן רגע אחד של חופש – למעט חמישה ימים שלקחנו ב' ואני וברחנו לברצלונה לשיקום יחסים והשלמת פערים מואץ.

הבייבי הקטנה כבר לא כל כך קטנה. היא שוקלת למעלה מ 8 קילו וכל זמן שהיא ערה היא לא מפסיקה לזוז ולהתנועע ולו לרגע קט – מה שאומר שהיא בסדר גמור (ואני מודה על כך יום יום), זה אותי שבסוף כל יום צריכים לגרד מהרצפה. (המשך…)

אוהבת מאוד את הילדה, מאוד לא אוהבת להיות אמא

כן הנה, אני מודה, אני לא אוהבת להיות אמא. הסיבות לכך רבות ומגוונות. נתחיל בעגלה. לא סובלת להתקע עם העגלה בכל המשקופים, במדרכות, במעליות, בסטנדים בחנויות ובחרא של כלבים בפארק שאחר כך הולך איתי עד הבית.
לא אוהבת את הלוגיסטיות הנדרשת לפני כל יציאה מהבית. כן, גם אם לא הייתי כל כך ספונטנית קודם, עכשיו בא לי! (המשך…)

בלוז לחופש

הבלוג בחופשה. כפויה אמנם, אבל עדיין חופשה.
נחזור אחרי שנארוז, נעבור, נפרוק. נפרוק את כרטיס האשראי באיקאה ובדרום תל אביב על דברים חשובים ולא חשובים, נמצא מטפלת, נחזור לעבודה, בקיצור נחזור לחיים.
הרבה משימות, מעט זמן. ב' יצא עם הקטנה לסיבוב בפארק ולקפה, חברתי האהובה הגיעה לתת יד – יותר נכון שתיים, שמתי לנו מוזיקה, הדלקנו משהו קטן בשביל האווירה וקדימה אורזים בית. אנחנו אלופות במובינג.
סיפורים, צחוקים, זיכרונות, לשניה אחת הרגשתי לא אמא, עד שהרוח פרצה פנימה, הרעידה את המוביילים הפרוותיים הקטנים והבריחה את התחושה הנחמדה הזו החוצה.

בקרוב אשוב. שבועיים גג שלושה.

מה שאימהות לא תמיד מספרות

iStock

רוצה את אבא?

עכשיו כבר מלאו לבייבי שלנו 3 חודשים ואין מה לומר זו אכן פאזה אחרת. היא כבר יודעת – פחות או יותר – מה היא רוצה ומשדרת לנו את זה יפה מאוד בצעקות קטנות וחינניות או גדולות ומרעישות.
יתרה מכך, אני כבר יודעת "לקרוא" אותה ולהבין מהציוצים הקטנים והנפות הידיים מתי היא מרוצה ומתי לא, למעט אותם מקרים ספורים, אך מאוד מתסכלים, שבהם פשוט לא הולך ועל זה אני כותבת כאן.

לכאורה הכל מתחיל ממשחק תמים וחביב, כולם מבסוטים עד השמיים, חיוכים קורנים, צחקוקים שובים, פנאן. פתאום הילדה מתחילה קצת לנג'ס – כנראה פספסתי את הסימן שנמאס לה. מכאן הכל מתחיל להתדרדר במהירות בזק מבלי שתהיה לי שליטה על המצב. כל מה שעושים פשוט לא נעים לה והיא דואגת שכל השכונה תדע. (המשך…)